גישור

מהו גישור ?

מִן הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
לא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב.

הַמָּקוֹם שֶבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים
הוּא רָמוּס וְקָשֶה
כְּמוֹ חָצֵר.

(מתוך "המקום שבו אנו צודקים" / יהודה עמיחי)

גישור הוא שיטה אלטרנטיבית ליישוב סכסוכים, שבה גורם נייטרלי מסייע לצדדים לסכסוך להשיג הסכם בעניין שבו לצדדים יש אינטרס משותף יחד עם חילוקי דעות. ("גישור"   ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית)

שיטות אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים או באנגלית "Alternative dispute resolution", הן הליכים וטכניקות ליישוב סכסוכים שאינן נעזרות במערכת בתי המשפט של המדינה. שיטות אלו קיבלו הכרה הן בציבור הרחב, הן בקהיליה המשפטית, והן בחוק, וזאת עקב העומס הגובר על מערכת בתי המשפט. שופטים רבים מצאו כי שיטות אלו הן אמצעי מקובל להורדת העומס מן המערכת, ומהווים דרך הוגנת וישרה לסיום סכסוכים, ובדרך כלל אף זולה יותר לצדדים המתדיינים.

הבוררות, כשיטה אלטרנטיבית להליכי משפט פורמליים הייתה אחד האמצעים המוקדמים ליישוב סכסוכים. לידתה עוד בימי האימפריה הרומית, והיא קודמת לשיטה האדברסרית לפי המשפט המקובל באלף שנים לפחות. רבים שמשו בתפקידי המגשר, המפשר או הבורר, מבלי לקרוא לכך בשמות אלו.

השיטות האלטרנטיביות ליישוב סכסוכים, מחולקות לרוב לשלושה סוגים:

  • משא ומתן: ההשתתפות בו היא וולונטרית, ואין צד שלישי המתווך, מקדם את הליך יישוב הסכסוך, או כופה פתרון.
  • גישור: ההשתתפות בו היא וולונטרית (אף אם הצדדים מגיעים, לעיתים, לגישור בהמלצת בית המשפט או מערכת ניהול התיקים בבית המשפט), וקיים צד שלישי, המגשר, המקדם את ההליך, אך אינו בעל סמכות לכפות פתרון על הצדדים.
  • בוררות: ההשתתפות בה היא לעתים וולונטרית ולעתים מחויבים בה הצדדים מכוח חוזה,  שותפות בגוף כלשהו או חוק, ויש צד שלישי שתפקידו הוא גם לקדם את ההליך, וגם להגיע לפתרון ולכפות אותו על הצדדים.

קיימים הליכים ושיטות אחרים שאפשר למקמם בין גישור ובוררות. ("שיטות אלטרנטיביות ליישוב סכסוכים" ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית).

החוק הישראלי שאימץ אל תוכו את הגישור כהליך חלופי לפתרון סכסוכים, הקלת העומס על בתי המש/פט ומניעת "משפטיציה" של החיים האזרחיים, מגדיר כך את המונח "גישור":

"'גישור' – הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה ליישוב הסכסוך, מבלי שיש בידו סמכות להכריע בו". (סעיף 79ג(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984)

"גישור הוא הליך שבו נועד מגשר עם בעלי הדין, כדי להביאם לידי הסכמה על יישוב הסכסוך, בין היתר על ידי בירור הנושאים שבמחלוקת, גילוי מידע הדרוש בקשר לסכסוך והצעת אפשרויות לפתרונו." (תקנה 2 לתקנות בתי המשפט (גישור), תשנ"ג-1993)

כאמור, גישור הוא תהליך של משא ומתן שנערך בסיועו של צד שלישי – המגשר, אשר נועד עם הצדדים כדי להביאם, ככל שהדבר ניתן, לידי הסכמה לידי הסכמה ליישוב הסכסוך.

להבדיל משופט או בורר, למגשר אין סמכות להכריע בסכסוך. זו נותרת בידי הצדדים עצמם. תוצאת הגישור מבוססת בדרך כלל על הצרכים והאינטרסים של הצדדים ולאו דווקא על נורמות משפטיות והכרעות עובדתיות.

בהיבט המהותי, לגישור מאפיינים שעשויים לשרת אינטרסים פרטיים וציבוריים כאחד. ראשית, הצדדים משתתפים בהליך הגישור בעצמם והם שיוצרים את הפתרון שמתאים להם, בסיועו של המגשר.

הוגים מתחום הגישור עמדו זה מכבר על כך, שפתרון המבוסס על הצרכים והאינטרסים הייחודיים של הצדדים, המביא בחשבון גם צרכים שאינם כספיים, כגון הצורך בכבוד, בהכרה וכיוב', עשוי להגדיל את האפשרויות העומדות בפני בעלי הדין ליישוב הסכסוך ולהיטיב עם שניהם כאחד (להרחבה ראה: Carrie Menkel-Meadow, “Toward Another View of Legal Negotiation: The Structure of Problem Solving”’†31 UCLA Law Rev. (1984) 754. ; Commission of the European Communities, Proposal for a Directive of the European Parliament and of the Council, on Certain Aspects of Mediation in Civil and Commercial Matters (2004).).

שנית, הנסיון מלמד שבדרך כלל הסכם המושג מתוך שיתוף פעולה אמיתי ובהסכמה מקובל על הצדדים יותר מאשר פסק דין שניתן על ידי בית המשפט. בנוסף הגישור, המבוסס על עקרון ההסכמה, מבטא השקפת עולם הדוגלת בהידברות ובסובלנות. על כן הגברת השימוש בגישור עשויה לעודד ולקדם – בטווח הארוך חברה סובלנית יותר המכירה באפשרות ליישב סכסוכיה מתוך הדברות ומתוך הבנת צרכיו של הזולת.

בהיבט המעשי, הוכח כי יישוב הסכסוך בגישור הוא לרוב מהיר יותר וזול יותר מאשר ההתדיינות המשפטית.

אפילו גופי המדינה מצאו כי יישוב סכסוכים אזרחיים בהליכי גישור עדיף על פני התדיינויות משפטיות ובאוגוסט 1999 פורסמה הנחיית היועץ המשפטי לממשלה מס' 60.125 בעניין ישוב סכסוכים שהמדינה צד להם בדרך של גישור. צוין בה כי הגישור הוא הליך שראוי כי המדינה תעשה בו שימוש במקרים המתאימים, וזאת משיקולים של מדיניות ציבורית וחברתית, משיקולי תקציב ומתוך תקווה להגביר את האמון במוסדות המשפט ובפרקליטות.  (דוח הוועדה לבחינת דרכים להגברת השימוש בגישור בבתי המשפט, מתוך אתר בתי המשפט).

דווקא העובדה כי המגשר אינו מחליט ואינו רשאי להכריע, מאפשרת להליך הגישור גמישות ויעילות.

כך למשל, למגשר, בניגוד לשופט או בורר מותר לפגוש את הצדדים בנפרד, והדברים המוחלפים בין צד למגשר בפגישה נפרדת הינם חסויים מגילוי לצד השני, אלא אם הצד הנפגש ביקש במפורש "למסור" מידע מסויים לצד שכנגד.

באופן דומה כל חילופי הדברים והמסמכים בהליך גישור הינם חסויים וגם אם המשא ומתן לא יצלח בסופו של יום, הרי שהצדדים מנועים מלהביא דברים, מידע ומסמכים שהוחלפו בהליך הגישור כראיה בפני בית משפט כמו גם לזמן את המגשר למסור עדות בעניין הגישור.

אתיקה מקצועית של מגשר:

על פי תקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993, על המגשר במדינת ישראל חלות החובות הבאות:

  • לנהוג בהגינות, בתום לב וללא משוא פנים.
  • לסרב לקבל מינוי לגישור אם יש בינו ובין אחד הצדדים קשר, או חשד לניגוד עניינים.
  • להעמיד את הצדדים על הצורך להתחשב בעניינו של קטין או פסול דין הקשור בסכסוך.
  • לא להשתמש בכל מידע המגיע אליו במהלך הגישור לכל צורך שאינו קשור בגישור.
  • לא לגלות כל מידע שהגיע אליו במהלך הגישור לכל צד שאינו קשור לגישור (וזאת לרבות בית משפט. רבים הם המפרשים סעיף זה כיוצר חיסיון למגשר, אם זה יוזמן לבית המשפט להעיד על שנתגלה לו במהלך הגישור. לזאת יש להוסיף כי לפי חוק בתי המשפט דברים שנמסרו במהלך גישור לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי).
  • לא  להעביר מצד אחד לשני מידע שנתגלה לו על ידי אותו צד, אם נדרש לשמור מידע זה בסוד.
  • לא  לייעץ לבעלי הדין בעניין מקצועי שאינו בתחום התמחותו ולא לתת חוות דעת      מקצועית על שאלה שבמומחיות אף אם היא בתחום מומחיותו.
  • לא להיות צד להסכם אליו יגיעו הצדדים ולא לקבל כל זכויות או חובות על פיו.

כללים אלו מחייבים כל מגשר באשר הוא (לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984; תקנות בתי המשפט (גישור), התשנ"ג-1993; "גישור"   ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית)

בגישור אנו לומדים להקשיב האחד לשני ועל ידי כך משמרים ומשפרים מערכות עסקיות ובינאישיות בין הצדדים, ובונים תשתית אשר תאפשר מימוש ויישום של כל הסכמה, כאשר זו תושג.